פוסטה - אדולן
אדולן

אדולן

הנה סרט שהקרן החדשה לקולנוע סירבה לתמוך בו: מסע הרפתקאות אנושי כואב ומצחיק של חמישה…

סיפורו של לוחם

סיפורו של לוחם

אחרי 20 שנה שלומי סנדק ממקימי תנועת "עלה ירוק" נחל נצחון גדול, אבל מבחינה אישית פקדה…

רוק מאחורי הסורגים

רוק מאחורי הסורגים

סרט תיעודי חדש על שיקום עבריינים צעירים במיאמי מעורר קנאה ומחשבה - האם מדינת המשטרה…

Frontpage Slideshow | Copyright © 2006-2012 JoomlaWorks Ltd.

אדולן

נכתב על ידי אמיר זוהר ב .

הנה סרט שהקרן החדשה לקולנוע סירבה לתמוך בו: מסע הרפתקאות אנושי כואב ומצחיק של חמישה מכורים לסמים אשר עקב הפרעות התנהגות נדרשו ליסוע מדי יום מתל אביב עד חיפה כדי לקבל את מנת האדולן היומית שלהם * שווה קולנוע או לא שווה קולנוע? תשפטו בעצמכם

metadon haifa
 צרכני אדולן בתחנת החלוקה ברחוב הגפן בחיפה

בהמשך לפולמוס הפרנואידי שהתעורר לנוכח "החשיפה"  שוועדה מיוחדת של משרד התרבות מבקשת מקרנות הקולנוע למסור להם את רשימת התמיכות המלאה שלהן ביוצרי סרטים ישראלים, לרבות אלה שנפסלו מבלי שהנימוקים נמסרים ליוצרים, בחרתי להביא דוגמא לסרט כזה, לידיעת שרת התרבות מירי רגב.

את הסינופסיס שכתבתי (שם זמני: "חיפה תל אביב") הגשתי לראשונה בשנת 2010 באמצעות הבמאי עודד רסקין ("מסודרים", "המיוחדת", "כפולים", ועוד). זה מה שרסקין כתב לי לאחר קריאה ראשונה: "תשמע, זה פשוט תענוג לשבת ולקרוא את הדמויות שכתבת. החומר מרתק, מפתיע, מעניין, ומרגש... אתה מצליח להעביר בצורה כל כך מוחשית את האנשים על צדדיהם היפים והמכוערים כאחד". אחרי כמה חודשי עבודה משותפת של ליטוש הסיפור והכתיבה הגשנו לקרן החדשה וקיבלנו תשובה שלילית, ללא שום נימוק. שלילי. נקודה.

regev miri ISRAEL

לא התייאשתי. עיתונאי חיפאי לענייני תרבות בשם נדב שהרבני שקרא את הסינופסיס החזיר לי את התשובה הבאה: "במילה אחת פצצה. בארבע מילים בן זונה של סינופסיס", והתעקש על כך שאפגש עם חברו הטוב, הבמאי המנוח אסי דיין. יחד עם הבמאי המוערך גידי דר ("אדי קינג", "אושפיזין"), נפגשנו באוקטובר 2011 עם אסי דיין בביתו הזעיר שברמת אביב. גם הוא עף על הסיפור, ואפילו כתב לי כמה טיפים ממוחו הקודח לסצינת הסיום ברוח הסרט "גבעת חלפון" האלמותי שלו:

"למרות שאני כותב סרט נוסף, אני חושב שיש מקום לעשות את 'חיפה-ת"א', 80 אחוז מהסרט צריך להיות בנסיעה ברכבת שבתוכה נכניס גניבות ושודים קטנים, הרצות של חומר, זיונים תמורת כסף... במהלך הדברים יתגלה שיש ביניהם סוכן של המשטרה ומחסלים אותו וזורקים מהרכבת. המשטרה עולה עליהם והם ממהרים לרדת מהרכבת כשהיא מגיעה לסוף דרכה בנהריה... הקריז משגע אותם והם ממהרים לגבול לבנון היכן שהם מציעים את עצמם לחיבאללה תמורת קוק פרסי. החיבאללה מסדר להם פירצה בגדר המחושמלת.. הם מתחילים לעבור ללבנון. יחידה של צה"ל באיזור טסה על זלדות ומה לא לכיוון הפירצה בגדר. כשהם מגיעים לפירצה כבר רוב החבורה עברה. צה"ל עובר לערבית ושואל במגאפונים מי הם הישראלים שחצו. הערבים עונים שישראל החליטה לזרוק את הזבל של המדינה אליהם... אבל הם רוצים להיות גלעד שליט בשביל קוק פרסי. ואז, כמעט בבת אחת האזור נדלק, פרוז'קטורים ופצצות תאורה ואז.. מפקד היחידה הישראלית, על דעת עצמו פוקד: "אש על המסטולים!!", ובמקביל חיזבאללה פוצח בירי מאסיבי על החבורה. גיבורי הסרט, שטופי דם, מרוסקי ראשים ועקורי העיניים מסיימים את חייהם בעונש מוות על מוות של חיים. זהו זה... שלך אסי".

גם הנוכחות של קולנוענים כמו אסי דיין וגידי דר בהגשה השנייה (נובמבר 2011) לא שכנעה את הלקטורים בקרן החדשה לקולנוע, שנכון וראוי ומקצועי, ובעיקר חברתי, להשקיע בסרט דרמה ישראלי על התופעה החברתית של ההתמכרות לסמים, או על הפנים האמיתיות של האנשים שמאחוריה, אלה אשר כפי שתקראו מיד הם גם מספרים בפנטזיה שלהם את סיפורה של החברה כולה. כי "שובר שורות" זה גאוני, אבל אדולן שמחלקים כאן לבוגרי הסיקסטיז והסבנטיז לא מעניין קולנוענים ישראלים.  

עכשיו נשאר לכם רק לקרוא את הסינופסיס (כל הזכויות שמורות לאמיר זוהר).

metadon racevet 2

חיפה תל אביב

קבוצה של חמישה מטופלים מהמרכז לחלוקת תחליף הסם אדולן בצפון תל אביב נענשים בהגליה למרכז חלוקה אלטרנטיבי בחיפה. כמו רוב המטופלים באדולן, גם הם הגיעו למרכזי החלוקה הציבוריים אחרי שנים של שימוש בסמי רחוב, חיי לילה, פשע וזנות. המרקם האנושי הזה הופך את נסיעות ההגליה לסיפור מסע יוצא דופן של עד מדינה אחד, זונת רחוב, נערת מועדונים, היפי מזדקן ושני בוגרי הפנתרים השחורים. הסרט מתמקד בנסיעה מלאת הרפתקאות מצחיקות ואפלות, שמתחילה בתחנת הרכבת צפון ומסתיימת באירוע בטחוני על גבול לבנון, חוויה אנתרופולוגית מאלפת עם אמירה חברתית נוקבת אשר מתובלת בהומור שחור.

***

יורם מלול הוא איש גדול עם ירכיים וזרועות עצומות אשר תומכות בחזה גברי ענק משל היה מתאבק אולימפי, אבל במבט נוסף נראה כי מ"יורם הגדול" (זה כינויו) נותר רק צל רופס ומידלדל של האיש האימתני שהוא היה לפני ש"נפל" להרואין. הסרט נפתח בשיחה של קבוצה טיפולית. רשות הדיבור ניתנת לאחד המטופלים, עבריין יפואי בשם אבו ענתר, שמתייחס לכך שיורם היה פעם עד מדינה נגד משפחת פשע, ומה שחמור מכך, שהוא הידרדר להיות זונה ממין זכר.

יורם מאבד שליטה ותוקף את אבו ענתר בחמת זעם, ולכן עומד לבירור בפני ועדת המשמעת של המרכז אשר מחליטה על הגליה שלו למרכז האדולן בחיפה למשך חודש. כאשר יורם יוצא מחדר הוועדה חולפת על פניו בדרכה לדיון משמעתי המטופלת דנה קליין, בת 35, יפה, חיוורת, דוגמנית לשעבר שהידרדרה לסמים בסצינת המועדונים של שנות התשעים.

יורם מגיע לרחבת הכניסה למרכז שם עומדים האחים ראובן ושמעון זאדה, צמד ליצנים קומבינטורים ממוצא פרסי. כאשר יורם אומר להם שהוא מושעה לאלתר, ומאוד חושש מהקריז שמצפה לו, הם מספרים לו שגם הם קיבלו הגליה לחיפה, וגם "אורית היפה" תיסע איתם לחיפה כל יום ברכבת. האחים מציעים לו כדורים, "שתעביר את היום, לבינתיים", אבל מלול דוחה את הצעתם ואומר שהוא "רוצה להסתדר עם חומר, אני אמצא משהו". הם קובעים להיפגש למחרת בתחנת הרכבת.

דנה יוצאת מחדר הוועדה ותופסת מונית לתחנת סמים. הנהג מזהה אותה כמי שהיתה פעם דוגמנית ובליינית מוכרת, ופותח בשיחה. דנה, שנהנית מהפירגון של המעריץ, משתפת אותו בעונש ההגליה שהושת עליה בגלל עבירת המשמעת שלה - תשוקתה להרואין. היא מספרת לו על הוריה, ניצולי שואה מבוגרים אשר נפטרו והותירו אותה בגיל 24 לבד בעולם, אבל עם דירת שיכון בקריית אונו וחסכונות של כמה מאות אלפי שקלים, שהיא ביזבזה כבר על החיים בצל מוזיקת המועדונים וקוק פרסי.

בינתיים, בחדר האחורי של חנות מכולת בדרום העיר, "אורית היפה" מזדיינת עם החנווני השכונתי שמתחת לביתה, ומבקשת ממנו שיזדרז לגמור ולשלם, כי "הילדה בדרך מבית ספר". באותו יום היא עצבנית במיוחד, ועדת המשמעת קבעה שבגלל דבקותה בעבודת הזנות היא תקבל את האדולן רק בחיפה במשך 60 הימים הבאים.
אורית בת 40 ומכורה למעלה מ-20 שנה. שרידי יופיה עדיין ניכרים על פניה חרושות הסבל. הבושה שלה בפניה שהושחתו ובגופה שהתעוות, מקבלת ביטוי מובהק בשפת הגוף, היא תמיד מפנה את פניה לרצפה, מתקשה להיישיר מבט אל אנשים הבאים מולה, ונרגנת מאוד עם הקרובים אליה.

כאשר יורם מגיע אליה הוא פוגש בסלון את הילדה שלה, ומשוחח איתה כמכר ותיק. אורית חומקת לשירותים, שם היא תוחבת לאבר מינה ג'ולה עם חומר, וחוזרת לסלון. כאשר יורם שואל אם היא יכולה לעזור לו "במשהו", כי הוא לא מרגיש טוב, היא מתנצלת בזיוף, "איפה, אין לי, כולי עסוקה עם הילדה, ניפגש מחר ברכבת".

metadon racevet

למחרת מגיעים כולם בזה אחר זה אל תחנת הרכבת צפון בארלוזרוב. ראשונות מגיעות דנה, אורית וילדתה הקטנה. הן משאירות את הילדה ליד הברזייה והמראות באכסדרת הכניסה לשירותי הנשים ומסתגרות באחד התאים באמתלה שהן מסדרות את בגדיהן. בפועל הן מעשנות מנה ראשונה של בוקר.

יורם מגיע לטרמינל שפוף, נראה מצונן, הקריז מתחיל. בקופת הכרטיסים הוא מבחין ב"כספית", נרקומן וכייס חיפאי, אסיר משוחרר שיורם מכיר מהכלא. האחים ראובן ושמעון זאדה מחנים במגרש החניה סובארו מרופטת וצועדים לטרמינל, מתנדנדים (הלומים מכדורי שינה).

לטרמינל נכנס לפתע גם אבו ענתר, חבול, אבל מלא חיוניות וממזריות. הוא קולט שיורם בקריז, ובתיווכם של האחים זאדה מנסה לחבור אליו בהתרפסות, ללא הצלחה. מה שכן, הוא מצליח להטריף את האדולניסטים שהתקבצו בינתיים על אחד הספסלים, כאשר הוא מצהיר כי נמאס לו מהאדולן ונוסע להביא חומר ממשפחה בכפר ליד נהרייה.

החבורה עולה לרכבת ומכאן ואילך מתפתח סיפור המסע שלהם, קומדיה שחורה רצופה בסצינות שנעות בין הזוי למוטרף, בין צחוקים מתגלגלים לשיברון לב, בין עילגות פרחית מצויה לבין תובנות של חוכמת חיים מבוזבזת, ומעל לכל מרחף קונפליקט אחד שנוגע בכל הגיבורים, המטופלים של מרפאת האדולן, לאן נוסעים מכאן? האם להמשך טיפול במרכז לחלוקת אדולן בחיפה או אל נתיב ההרס העצמי המוכר עם ההרואין?

***

ברכבת, העלילה סובבת את יורם והקריז שלו, שהולך ומתגבר. הוא מתקשה למחול לאבו ענתר הנכלולי, שספק אם יש לו חומר, אז הוא הולך על דנה ואורית, ומנסה להבין אם נשאר להן משהו מהמנה של הבוקר. דנה מתכחשת לערסים שמקיפים אותה ומסתגרת באוזניות, מלטפת את הילדה - החלום הלא ממומש שלה, להיות אמא. יורם פונה לאורית, שמורחת אותו שוב, ב"אין לי, יש לי, עוד מעט".

כל הדרך כספית מקרקר סביב יורם, משכנע אותו להתפייס עם אבו ענתר, מה שייקרב אותו לכאורה למנת הסם שתשבור לו את הקריז. יורם מסרב, הוא תמים ונאיבי כמו שהיה כל חייו – מאז שהיה ילד חוץ בקיבוץ, עבור דרך תחנות הסמים של משפחת אסרף בעיר הולדתו, אבל גם בחקירות המשטרה, בכלא ובחיי הלילה של תל אביב, יורם תמיד היה "הגורילה" שהאמין לכולם והפסיד. יורם הוא בנאדם שלא ניתן להתעלם מנוכחותו הפיזית המאיימת לכאורה, אם כי ברמה האישית והחברתית הוא אנטי תזה ממש, הוא אף פעם לא היה גנגסטר כריזמטי, להיפך, הוא היה נער רגשן שהפך לפושע נגרר. וכך, במהלך הנסיעה ברכבת מתפתח מתח מקומם כאשר כספית ואבו ענתר מנסים לפתות את יורם לזנוח את קבלת הטיפול הסינטטי בחיפה ולהמשיך עם אבו ענתר אל מקורות ההרואין בכפר ערבי בצפון הארץ.

יורם ממשיך לחפש את "התרופה" ברכבת. הוא מנסה לתפוש "על חם" את אורית נכנסת לשירותים ומתעכב בקרון שבו האחים זאדה מתעלקים על כתב של גל"צ עם מצלמת וידאו קטנה, מנסים למכור למכור לו את סיפור חייהם - מימי הפנתרים השחורים בשכונת התקווה ועד לדוד שלהם שהוא חבר כנסת שיילחם בשיטת ההגליות הזו, שגורמת לאורית לצאת למסע עם ילדה קטנה, לכספית לגנוב, לאבו ענתר לחזור לסחור, ולהם לאכול כדורים כמו בונבונים. כאשר יורם מגיע ונראה חולה בקריז הם מצביעים עליו למצלמה, ומנגד מציעים לו שוב את הכדורים שלהם, שהוא שונא כל כך.

יורם חוזר לאורית, שבמקום לשבור לו קריז משאירה בידיו את הילדה והולכת עם קליינט מבוגר אל תא שירותים בסוף הרכבת. יורם ודנה תקועים עם ילדה רכה, היצור האנושי ששניהם מייחלים לו כל כך.

***

מגיעים לחיפה, האדולניסטים יורדים. אבו ענתר הולך לרציף הרכבת לנהרייה, וכספית שוב מנסה לשכנע את יורם ללכת איתו ולהצטרף אליו. יורם, הילדה צמודה אליו, מבולבל. הוא מחפש את אמה שנעלמה ומתקשה להחליט. אורית מופיעה ברגע האחרון ואז מחליטים שממשיכים בתוכנית המקורית למרכז האדולן בחיפה.

בחצר המרכז קולטים את יורם אסירים משוחררים שמכירים את הסיפור שלו: עד המדינה שהכניס למאסר עולם את מנהיג האסירים הבלתי מעורער יצחק אסרף. עד מהרה מתפתחת קטטה, שבעקבותיה מנהלי המרכז סוגרים את אשנב החלוקה.

החבורה התל אביבית מסתובבת בעיר התחתית של חיפה, מחפשת מוצא מהקריז שהולך ומתקרב אצל כולם. חוץ מאורית, שאומרת כי היא מכירה סוחר סמים מקומי, ומציעה ללכת לקנות חומר ולהביא אותו לתחנת הרכבת בחיפה. יורם שוב תקוע עם הילדה של אורית, עם דנה הדכאונית, "כספית" הבלתי נלאה, והם בטוחים שאורית "הבריזה". האחים זאדה חזרו ופגשו בכתב גל"צ שממשיך ללקט רשמים בתחנת הרכבת.

במקום אורית חזר לטרמינל אבו ענתר, הוא חזר מהכפר בצפון והיה ברור שהוא מסודר, אבל לא אחד כמוהו ישלוף מהמחבוא בפי הטבעת מנת הרואין לטובת חבריו "החולים". מה שכן, אם יש להם כסף הוא מוכן לחזור איתם לכפר ולקנות להם כמות יפה במחיר מציאה. כאשר אורית מגיעה מאוכזבת מכך שלא תפשה את הסוחר החיפאי, היה ברור לכולם שנוסעים צפונה.

ברכבת לנהריה, אחרי שאבו ענתר מקבל מהם כסף לעסקה, כספית משכנע אותו לסדר מנה קטנה, "רק כדי שנרגע", והחבורה נדחסת בתא השירותים לעשן. לנהריה מגיעים כולם מסטולים, שפוכים, עולים על טנדר שממתין בתחנה ומוביל אותם אל הכפר הנידח, סמוך לגדר המערכת. מסיבות בטחוניות נחסמת הדרך הראשית והנהג מאלתר שביל ביער אך מסתבך על גדר הביטחון, מה שגורם לתקרית בינלאומית נוסח "גבעת חלפון" ומייצר סיום דרמטי אפוף עשן ופירוטכניקה,שבו גם צה"ל וגם חיזבאללה מפוצצים את הנרקומנים.

סוף

metadon edelson
לחצו לכתבה שלי על ד"ר מרים אדלסון בתל אביב
(אשתו של שלדון אדלסון מבעלי "ישראל היום")

נספח - האדולן ושיטת ההגליות

אדולן היא תרופה המשמשת תחליף לסמים נרקוטים כמו אופיום, הרואין וכדומה. את החומר המציאו הגרמנים במלחמת העולם כמשכך כאבים סינטטי, כדי להתגבר על מחסור בחומרים טבעיים להפקת משככים כמו מורפין. ב-1964 הוכיחו במרכז הרפואי רוקפלר בניו יורק, כי המשכך הסינטטי של הגרמנים יכול לסייע למכורים להרואין - הסם אשר שטף אז את אמריקה.

לישראל האדולן הגיע בתחילת שנות השבעים ונמכר לכל דורש על ידי רופאים פרטיים אשר גרפו הון, וכך זכה הסם הסינטטי לביקוש גבוה בשוק השחור. בלחץ המשטרה והגופים המטפלים הופסק מתן הרשיונות לזכיינים פרטיים, וחלוקת האדולן עברה למרכזים ממסדיים בלבד. מאז, נוטלי התרופה עוברים איבחון סוציאלי ורפואי, נאסר עליהם שימוש בסמי רחוב, הם נדרשים להקפיד על התנהגותם וחייבים להשתתף במפגשים קבוצתיים ופרטניים.

כ-3,500 מטופלים באדולן מגיעים כיום לעשרות מרכזי חלוקה. רובם בגילאי 30 עד 60 ויותר, נשים וגברים שהגיעו לחוסר אונים ונענו להצעת הממסד, או ביקשו עזרה בעצמם: תחליף סם שיחסוך מהם את המרוץ היומיומי המייסר אחרי סמי הרחוב.

אחת הבעיות במרכזי החלוקה היא התנהגות המטופלים. חלקם מרבים "למעוד" - להשתמש ואף לסחור בכדורי מרץ ושינה, הרואין, קוקאין ושאר סמי רחוב. אחרים לא שומרים על כללי ההתנהגות, מאחרים, נעדרים ממפגשים או מפעילים אלימות כלפי הצוות, חברים ומשפחה.

לצוות המקצועי יש אפשרות להפעיל שורה של סנקציות נגד מטופל שחורג. ביטול הנחה על מחיר האדולן, הרעה במועדי הטיפול ותדירות ההגעה, ואף הרחקה מטיפול. בעקבות ביקורת על מניעת אדולן ממטופל אשר התמכר לתרופה שקיבל מהמדינה, ונשלח לרחוב ב"קריז" תוך שהוא עשוי לפגוע בעצמו ובציבור, מופעלת לאחרונה שיטת ענישה אחרת, בעייתית לא פחות.

שיטת ההגליות - מטופל שחרג מכללי ההתנהגות נידון להגליה, משמע נשלח לקבל את מנת האדולן היומית בעיר אחרת. מטופל חורג מחיפה נדרש לנסוע מדי יום למרכז חלוקה בתל אביב או יפו, ולהיפך, מטופל מתל אביב נשלח ללגום את מנת האדולן היומית בחיפה, ירושלים, אשדוד ואף באר שבע.

אנשי המקצוע מבהירים שהגליה היא ברירת המחדל, כורח טיפולי שמסייע למטופל לשמור על גבולותיו, ולמרכז לשמור על גבולות המטופלים האחרים, בבחינת ייראו וייראו.

למטופלים והמשפחות ההגליה היא עונש כמעט בלתי אפשרי. הנטל הכלכלי הכבד (כ-70 שקל דמי נסיעה ליום למי שמוכר כנכה וחי מקצבת ביטוח לאומי של כ-1,500 שקל לחודש) מצטרף לקושי להגיע מדי יום לעיר רחוקה בשעה מסוימת. ההגליה מקשה גם על ההתמודדות עם הטיפול, שהיא קשה ממילא, ומפתה לחזור לסמי רחוב ודרך החיים שכולם רוצים לשנות.

הוסף תגובה


Anti-spam: complete the task
פרסומת - Advertisement