תוכנית שיקום פרטית? כן בבית ספרנו

כלא מעשיהו

הפרקליטות ניהלה מלחמת חורמה נגד תוכנית שיקום פרטית שהוצגה לצורך שחרור מוקדם של עבריין רכוש, והתנגדה לקיצור עונשו אפילו בשבועות ספורים, כי לא הציג תוכנית רש"א (הרשות לשיקום האסיר). ועדת השחרורים כבר אישרה את קיצור העונש, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, והתיק הגיע לבית המשפט העליון, ששופטיו נזפו בנציגי המדינה.

 “צריך להשתמש בשכל הישר", אמרו השופטים לנציגי המדינה, ובעצם רמזו כי מוטב לנציגי המדינה להסכים לשחרור בתיק ה"פשוט" הזה, ולא להיגרר לדיון עקרוני על סוגיית השיקום הפרטי. שכן, התוצאה יכולה להיות משמעותית מבחינת עמדת המדינה בסוגיה זו. המשמעות מאחורי הרמז העבה הזה: בג"צ אינו פוסל על הסף מתן גושפנקא בפסיקה לתוכניות שיקום פרטיות.

האסיר, שמו חנניה, נשפט ל-10 חודשי מאסר בגין פריצות וגניבת פלאפונים מאזרחים בשוק הכרמל ובהר מירון. הוא בן 64, ויש לו עבר עשיר. זה היה מאסרו השישי בעבירות רכוש, אלימות ומין, אלא שמרבית המאסרים אותם ריצה הם מלפני שנים רבות. משלושה מאסרים שוחרר חנניה בשחרור מוקדם. לדברי סנגורו, עו"ד רן תגר, הוא פעל מתוך מצוקה כלכלית קשה.

באוקטובר 2014, שלושה חודשים לפני תום מאסרו, השתכנעה ועדת השחרורים שליד כלא מעשיהו, בראשות השופט בדימוס חיים חדש, שיש מקום לשחררו, לאחר שעו"ד תגר הציג את התנהגותו החיובית בכלא, ואת תוכנית השיקום הפרטית שהוכנה עבורו על ידי מרכז "התחלה חדשה" לטיפול באסירים משוחררים. 

עו"ד רן תגר

בא כוח המדינה, עו"ד שקד עזרא, התנגד לשחרור בטענה כי מדובר ב"אסיר רצידיוויסט שאינו מעוניין בשיקום, אסיר שקיבל המון הזדמנויות, אך לא קיבל אחריות מלאה על מעשיו ולא הראה עניין להשתתף בתוכניות השיקום של רש”א".

אלא שעו"ד תגר, מנגד, הסביר כי כושר הביטוי של האסיר עמד לו לרועץ מול הגורמים הטיפוליים של שב"ס ורש"א ולכן, כשדברים לא הסתדרו, הוא פנה מיוזמתו וביקש להכין תוכנית שיקום פרטית, בתשלום. "זה לא ראש ארגון פשיעה, לא שודד נועז ומתוחכם”, אמר עו”ד תגר. "זה קשיש שקץ בדרך בה בחר, ומביע עייפות מאורח החיים העברייני. הוא בן 64 ובריאותו אינה תקינה. כעת הוא רוצה להשתקם ולהוכיח את עצמו".

התוכנית שהוכנה עבור חנניה על ידי "התחלה חדשה" כוללת שילוב בקבוצת טיפול של אסירים משוחררים ובדיקות שתן. "נחה דעתנו כי מדובר בתוכנית המסוגלת להפחית מהסיכון הנשקף לציבור עם שחרורו. עדיף שחרור מוקדם בפיקוח הפרטי מאשר שחרור בעוד שלושה חודשים ללא כל פיקוח", כתבו חברי ועדת השחרורים בהחלטתם מאוקטובר.

אך המדינה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי מרכז וטענה, כי הוועדה לא הביאה בחשבון שהאסיר לא עבר טיפול בכלא, ולא פנה ל"דרך המלך הטיפולית" של רש"א. "על פי דו"חות שב"ס, הוא הציג גישה מיתממת באשר למעשיו הפליליים", נטען, "למקרא העתירה אפשר לחשוב שמדובר באויב הציבור מספר אחד", הגיב הסנגור.  "הוא גבר בן 64 חולה לב, וכבר יש מספיק אסירים שהשתחררו שחרור מוקדם עם תוכניות שיקום פרטיות".

שופטי המחוזי אברהם טל, אהרון מקובר ושמואל בורנשטיין, העדיפו דווקא את עמדת הפרקליטות וביטלו את החלטת ועדת השחרורים. "איננו מתעלמים מתפקודו החיובי בעת המאסר", כתבו, אך ציטטו מדוחות הגורמים המטפלים על גישתו ה"מיתממת" של האסיר, ועל כך שכביכול "לא הביע נזקקות טיפולית".

עו"ד תגר לא נואש והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השבוע, כשנערך הדיון, נשארו רק שלושה שבועות לתקופת המאסר. "איזו סכנה נשקפת לציבור אם האסיר ישוחרר כמה שבועות לפני תום ריצוי העונש?", שאל עו”ד תגר. "הוא ריצה כבר תשעה חודשים מתוך עשרה. עוד מעט, עם תוכנית או בלעדיה הוא ישתחרר”.

שופטי העליון שנדרשו לתיק - חנן מלצר, נועם סולברג ואורי שהם - הביעו קוצר רוח כלפי נציג הפרקליטות, עו"ד יונתן נד"ב, ולא הבינו מדוע עליהם לבזבז את זמנם בסוגיית שחרור, שממילא אמור להתבצע תוך שבועות. השופט מלצר הציע: "במקרה הזה, עדיף להשאיר את השאלה העקרונית לתיק אחר". השופט סולברג: "יכול להיות שהוא לא עומד בקריטריונים, אבל צריך להשתמש בשכל הישר. לא כדאי לאף אחד שתהיה פה החלטה עקרונית". השופט שהם פנה לעו"ד נד"ב: "תסכימו שהחלטת ועדת השחרורים תחזור על כנה". לאחר שאיש הפרקליטות התעקש להמשיך לטעון, אמר לו השופט מלצר: "כשאנחנו ממליצים תתייחסו ביתר תשומת לב להמלצה".

סוף דבר: האסיר שוחרר עוד באותו לילה.

עו"ד תגר: "האסיר הכניס יד לכיס, שילם כסף וקיבל תוכנית מפורטת עם תכנים רציניים שהניחה את דעתה של ועדת השחרורים, עם קבוצות טיפוליות בכל הנוגע לרצידיוויזם, לתכנון כלכלי ארוך טווח, לשליטה בכעסים. אחת ממנהלות התוכנית היתה בעצמה יועצת של רש"א במשך 10 שנים, והתוכנית היתה מספיק טובה גם לוועדת השחרורים וגם לבית המשפט העליון. ההלכה היא שבית המשפט המחוזי מתערב רק במקרים של חוסר סבירות קיצוני, אך כאן הוא נכנס בנעלי הוועדה". 

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "חוק שחרור על תנאי ממאסר והפסיקה שדנה בו קובעים, כי כדי לזכות בשחרור על תנאי ממאסר על האסיר לשכנע כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. על השיקולים שקובע החוק כי יש לשקול בעניין זה, נמנים סיכויי שיקומו של האסיר. במקרה זה, לנוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, שפורט בתגובת המדינה לבג"ץ וכן בדיון עצמו; לנוכח העובדה שהמבקש לא היה מעוניין לעבור טיפול בבית הסוהר במהלך מאסרו; לנוכח עמדתם של גורמי הטיפול בבית הסוהר; לנוכח העובדה שהרשות לשיקום האסיר מצאה את המבקש כלא מתאים לתוכנית שיקום בפיקוחה; לנוכח תוכנה של תוכנית השיקום הפרטית שהציג המבקש; לנוכח פסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיות הרלוונטיות; ולנוכח העובדה שבית המשפט לעניינים מינהליים פסק בהרכב של שלושה שופטים, פה אחד, כי המבקש אינו ראוי לשחרור על-תנאי – לנוכח כל אלה סברו באי-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי המבקש אינו ראוי לשחרור על-תנאי ממאסרו וכי על כן יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים על כנו".